<h1>הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סימנים ק"כ—קכ"א</h1>
<h2>דף קיד:</h2>
נהגו העם להתאבל אפילו על פי עד אחד ואפילו על פי אשה שבאו ואמרו לו מת לו מת, ואיני יודע זו מנין דהא מסקינן בראש פרק האשה רבה (יבמות פ"ז ב') דעד אחד לא מהימן, והא דתנן בפרק אמרו לו (כריתות י"א ב') אמר לו עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי אינו נאמן ודייקינן בפרק האשה רבה (יבמות שם) טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק מהימן, הני מילי משום דהיה לו לידע אם אכל ואם לא אכל וכי שתיק אמרינן שתיקה כהודאה דמיא. אבל בנידון זה לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא אלא האי דשתיק משום דאינו יודע בדבר כלום כמו שפסק ר"ת על אמר לו עד אחד נתנסך יינך והלה שותק לא מהימן והאי דשתיק משום דלא ידע אי קושטא קאמר אי לא, והביא ראיה מההיא דפריך בפרק הניזקין (גיטין נ"ד ב') אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואין לי להאריך, והא דאמרינן (שם ב' ב') עד אחד נאמן באיסורין הני מילי לסמוך עליו להתיר דגמרינן (כתובות ע"ב א') מוספרה לה לעצמה אבל להחמיר על אדם אחר לא מחמרינן, והא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות (קכ"ב א') גוי שהביא פירות בשוק ואומר של ערלה הן לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו, משמע הא ישראל נאמן להחמיר, שאני התם שהפירות הן שלו ונאמן הוא על עצמו אבל לאסור פירות חבירו על חבירו שהיינו מוחזקין בהן בהיתר לא סמכינן אחד סהדא כי אם על פי שנים, ונהי שנהגו העולם לסמוך על אחד אפילו להחמיר, יפה הם עושים בדבר שאינו בא לידי קולא אבל באבלות חומרא דאתי לידי קולא הוא שנוהג אבלות בשבת בדברים של צינעא ומתבטל מתלמוד תורה כל שבעת ימי אבלו, ועוד כמה קולי שייכי ביה. ונראה בעיני דהיינו טעמא כיון דעד אחד נאמן בעדות אשה שמת בעלה ואפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו עד מפי עד נאמן לומר מת בעלה להתירה להינשא (יבמות קכ"א א'), נאמן נמי לענין אבלות ויש לה להתאבל על פיו כדתנן בפרק האשה (שם קט"ז ב') בית שמאי אומרים תינשא ותיטול כתובה וב"ה אומרים תינשא ולא תיטול כתובה, אמרו להן ב"ש היתרתם ערוה חמורה ולא תתירו ממון הקל וחזרו ב"ה להורות כב"ש, הכא נמי דנאמן להתיר ערוה חמורה ולגבות כתובה, כ"ש לענין אבלות ולא פלוג בין אבלות דאשה לשאר אבלות. ומיכאן יש ללמוד דגוי מסיח לפי תומו נמי נאמן ומתאבלין על פיו כיון דכשר לעדות אשה, מיהו אם נתכוין לעדות לא מהימן כיון דלא מהימן לעדות אשה (שם קכ"א ב'), ומיהו זכור אני כשהייתי תינוק בבירצבורק בהיותי יוצק מים על ידי מורי הר' יצחק מווינא אמר לי שפעם אחת באת גויה ואמרה להר' יוסף אחיו של רבי יהונתן שנפטרה אחותו ושאל את רבי אבי העזרי כדת מה לעשות, והשיב לו שהיה לו להתאבל, והביא ראיה מהא דתניא בתוספתא דדמאי (פ"ה ה"ה) ומייתי לה בשילהי מסכת יבמות (קכ"ב א') גוי שהיה מוכר בשוק ואמר של ערלה הם של נטע רבעי הם לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו, ומסיים עלה בתוספתא דברי רשב"ג רבי אומר נאמן הגוי להחמיר אבל לא להקל, וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו (עירובין מ"ו ב') ואע"ג דרשב"ג אביו פליג עליה כיון דלאו רבים פליגי עליה אלא יחיד, הלכה כרבי מחבירו קרינא ביה דכל שעתא הילכתא כוותיה לבר מהיכא דרבים פליגי עליה דאמרינן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, וכן פירש רבינו שלמה ראש פרק זה בורר (סנהדרין כ"ג ב') וכן פסק רבי שמואל בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע ב') בפלוגתא דרבי ורשב"ג זה בא לידון בשטר ובחזקה, ודלא כדברי רבי אברהם ב"ר דוד שפסק כרשב"ג דכי היכי דאמרינן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ה"נ אמרינן ולא מרבו, ורשב"ג אביו הוה ורבו הוה, ומתוך כך היה רוצה לומר רבי אבי העזרי דנאמן נמי לענין אבלות, והקשה לו מורי הר' יצחק והא קיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל (מו"ק י"ח א') ואמר לי מורי הר' יצחק שהרב היה מאד בכעס ולא השיב לו כלום, ונראה לי דמשום הכי מירתח קא רתח דהא דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל היינו היכא דעיקר פלוגתייהו לענין אבלות, אי נמי אפילו לא הוי עיקר פלוגתייהו באבילות, מ"מ כיון דבאותו דבר עצמו נחלקו הלכה כדברי המיקל, כגון גבי כל שלא חי ל' יום באדם נפל (בכורות מ"ט א') דסתמא קאמר הוי נפל, לכל דבר קאמר, אבל הכא עיקר פלוגתייהו בפירות ערלה הוי, ונהי דהוא כולל כללא ואמר דבכל מקום נאמן הגוי להחמיר, מ"מ עיקר פלוגתייהו לא הוי באבלות. מיהו אין נראה לי דברי רבי אבי העזרי ולאו מטעמיה של מורי הר' יצחק אלא משום דנאמן הגוי להחמיר דקאמר היינו בדבר שהוא שלו דווקא, והרי הוא יוצא מתחת ידו כגון פירות הללו פירות של ערלה הן, נאמן הוא להפסיד לעצמו ואסור לקנות ממנו אותם פירות כדי לאוכלן וליהנות מהם דמהימנינן ליה במאי דאמר של ערלה הן [אבל לא להקל כגון אם יש לו פרדס שיש בו רוב נטיעות של ערלה] ומקצתן נטיעות היתר ואמר מנטיעות היתר ליקטתים אינו נאמן, ועוד סברא גדולה היא דאם היה לנו להאמין את הגויים אשר פיהם דיבר שוא (תהלים קמ"ד ח') ושמחים אלי גיל (איוב ג' כ"א) להוציא דיבה נתמלא כל הבגד כולו קרעים. מיהו מסיח לפי תומו נראה לי כדפרישית לעיל, ובפרק בתרא דיבמות (קכ"א ב') מפרש היכי דמי מסיח לפי תומו, ואם תאמר האמר רב אשי בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ד ב') אין מסיח לפי תומו כשר אלא בעדות אשה בלבד, יש לומר היינו דוקא להקל אבל להחמיר נאמן גבי אבלות מטעם דפרישית לעיל, ותדע שהרי פריך עלה טובא ולא והאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד וכו' עד והטבילוני לאכול בתרומה לערב, וכן מעשה באדם אחד שאמר אני ואמי נשבינו לבין הגוים וכו' וכל הני הוו להקל.
